פרק ראשון
״מילים ושתיקות״
-
פרינססה
מבטה של לילי עולה ויורד, עוקב אחר החבל המתעגל כלפי מעלה ושוב יורד בקימור, ומכה בקול חבטה במשטח האספלט. עולה ויורד. צחוק הילדים והמיית המילים מתערבלים ויוצרים מעין שירה מלאת שמחה. שירה קלילה, לא מאומצת.
"אם אתאמץ אולי זה יקרה," מהרהרת בליבה. מזהה את אחת הבנות, ילדה שלומדת בכיתה של המורה תמר. את יתר הילדים היא לא מכירה, הם נראים כחבורה אחת שלמה. "עכשיו עליתי כבר לכיתה ג'. אני יכולה להפסיק להתבייש. אולי גם אני אהיה חלק מהחבורה." מושכת כלפי מטה את חולצת הספורט הצהובה שלובשת, מטה מטה, עד שנראית כמו שמלה המכסה את מכנסי הספורט הקצרים, המסתיימים בגומי מושחל ונצמדים לירכיה. עומדת בצד וחולמת. עיניה גומעות בשקיקה את המראות ובאוזניה מפנימה את הקולות ונוצרת אותם, חזק, חזק.
בדמיונה היא כבר שם. צוחקת ומוחאת כפיים יחד איתם חלק מהקבוצה. רגע ונדמה כאילו... אבל נותרת עומדת. קולה של ילדה אחרת מעיר אותה מחלומה.
"ילדה, רוצה לבוא?" כן, היא רוצה, אבל שותקת.
"ראיתי אותך אתמול," ממשיכה הילדה, "שיחקת עם הצמות שלך.
רוצה לענות לה, אך משהו בולם את המילים. מילותיה מטפסות, עולות במעלה בטנה ומגיעות עד לגרונה, מדגדגות שם, נעצרות ולפתע כמו נמחקות. מתביישת במה שקורה לה, ועולה בריצה במדרגות, מתנשמת, פותחת את הדלת וקוראת: "אימא!"
אבא עומד שם בכניסה, בהול שלהם ליד השולחן העגול. התיק השחור שלו מונח על השולחן ומדי המשטרה שהספיק כבר לפשוט, מונחים על הספה האדומה. לא ראתה שחזר מהעבודה. הכול כבר הספיק להחליף, ורק גרביו הארוכות נמתחות מתוך הנעליים המצוחצחות, נצמדות לקרסוליו ומגיעות עד לברכיו. נועץ בה מבט חודר, בטנה מתכווצת, אך היא מותחת את צווארה מעלה ומביטה בו בחזרה.
כמו מתגוששים בזירה, כך מסתובבים שניהם בביתם, בודקים נקודות תורפה זה אצל זו, וזו אצל זה.
"כמה פעמים אמרתי לך, לא להיות בחוץ בשעות כאלו."
שותקת.
"תעני כשאני מדבר אליך..."
שותקת.
"פרינססה!"
המילה הנוראית נזרקת לחלל האוויר. לא מבינה את פירושה ואת הצליל הזר שנלווה אליה, אך חשה את עליבותה ואת גודל עלבונה.
"עזוב כבר את הילדה," היא שומעת את קולה של אמהּ בוקע מהחדר, ומייד לאחר מכן אחותה הקטנה, גלי, מגיעה בדילוגים, קופצת ישר לזרועותיו של אביה, וזה מניף אותה כלפי מעלה. לילי נכנסת לחדר וטורקת את הדלת. אך אינה יכולה לאטום את הקולות הנשמעים מעברה השני.
"הילדה שלך למדה ממך לא להקשיב, גם היא כבר עושה מה שהיא רוצה."
"לילדה הזאת יש שם."
לילי מציצה מעבר לדלת. אבא מוריד את גלי, וזו מדלגת חזרה לחדרה.
"מה יש היום לאכול?" הוא מסנן מבין שפתיו.
אף אחד לא עונה.
מאחורי הדלת לילי רואה איך הוא מתיישב ליד השולחן. פותח את התיק הגדול והשחור שלו, מוציא ספר גדול, מחברות, סרגל חישוב, עיפרון ומחדד. למרות שהעיפרון נראה לה מחודד, הוא מכניס אותו לחור הקטן שבמחדד ומסובב אותו שוב ושוב, הוא נושף לנקות את שאריות העופרת ופיסות העץ הקטנות שדבקו בעיפרון, ואז מתחיל למלא את המשבצות שבמחברת במספרים. כותב אותם בדיוק רב. כל ספרה נכנסת למשבצת שלה, בצורה מושלמת. איך הוא עושה את זה?
לפעמים בשבתות, מאיר, החבר הטוב שלו, מגיע ללמוד ביחד עם אבא, ואז משהו משתנה בו. הוא נעשה רגיל יותר. מדבר... דיבור כזה שבין חברים. בלי מתח, ואז גם המספרים שבמשבצות לובשים סגנון חגיגי. מאיר מספר לאבא על הילדים והאישה שלו. הייתה רוצה להיות לפעמים גם הילדה של מאיר. בטח הוא אבא טוב, הוא בטח מספר סיפורים לילדה שלו כשהוא משכיב אותה לישון. אבל אם לא תהיה הילדה של מאיר, אולי לפחות תוכל להתנהג כמו בבתים אחרים. בבתים שמותר לדבר בהם בלי פחד, כמו למשל אצל נאווה השכנה. אומנם רק נכנסים בדלת שלה ומיד מריחים את הריח הזה, של שמן קיק. נאווה אמורה לקחת כף מהשמן הדוחה הזה כל יום, ובכל זאת, למרות שהבית מסריח, יש הרבה צחוק בבית הזה. ההורים מדברים אחד עם השני בארוחה. מדברים ומחבקים. נראה שהם אפילו אוהבים את הסירחון שלהם, המחשבה הזאת מעלה חיוך על שפתיה לעצמה... הם ממש נהנים בסירחון...
קולו של אביה מעיר אותה מהחלומות.
"מחר, שמחה אחותי ומירי הבת שלה יבואו לביקור של כמה ימים."
אימא לא עונה, אולי לא שמעה אותו, אבל היא יודעת שאימא לא סובלת את שמחה.
"אין לך מה להגיד? את לא צריכה לעשות כלום, אני אקח חופש ואהיה אתם."
שתיקה.