אהבתי מאד את הספר.
הדמויות כתובות ברגישות ובאהבה, גם לחוזקות אך גם לפגמים שבהם.  
דרך הדמויות  הצלחתי  להתחבר לעצמי. 
(מיטל)

מבטה של לילי עולה ויורד, עוקב אחר החבל המתעגל כלפי מעלה ושוב יורד בקימור, ומכה בקול חבטה במשטח האספלט. עולה ויורד. צחוק הילדים והמיית המילים מתערבלים ויוצרים מעין שירה מלאת שמחה. שירה קלילה, לא מאומצת.

"אם אתאמץ אולי זה יקרה" מהרהרת בליבה. מזהה את אחת הבנות, ילדה שלומדת בכיתה של המורה תמר. את יתר הילדים היא לא מכירה, הם נראים כחבורה אחת שלמה. "עכשיו עליתי כבר לכיתה ג'. אני יכולה להפסיק להתבייש. אולי גם אני אהיה חלק מהחבורה." מושכת כלפי מטה את חולצת הספורט הצהובה שלובשת, מטה מטה, עד  שנראית כמו שמלה המכסה את מכנסי הספורט הקצרים, המסתיימים בגומי מושחל ונצמדים לירכיה. עומדת בצד וחולמת. עיניה גומעות בשקיקה את המראות ובאוזניה מפנימה את הקולות ונוצרת אותם, חזק חזק.

​

בדמיונה היא כבר שם. צוחקת ומוחאת כפיים יחד איתם חלק מהקבוצה. רגע ונדמה כאילו... אבל נותרת עומדת. קולה של ילדה אחרת מעיר אותה מחלומה.

"ילדה, רוצה לבוא?" כן, היא רוצה, אבל שותקת.

"ראיתי אותך אתמול," ממשיכה הילדה, "שיחקת עם הצמות שלך".

רוצה לענות לה, אך משהו בולם את המילים. מילותיה מטפסות, עולות במעלה בטנה ומגיעות עד לגרונה, מדגדגות שם, נעצרות ולפתע כמו נמחקות. מתביישת במה שקורה לה, ועולה בריצה במדרגות, מתנשמת, פותחת את הדלת וקוראת: "אימא!"

​

אבא עומד שם בכניסה, בהול שלהם ליד השולחן העגול. התיק השחור שלו מונח על השולחן ומדי המשטרה שהספיק כבר לפשוט, מונחים על הספה האדומה. לא ראתה שחזר מהעבודה. הכול כבר הספיק להחליף, ורק גרביו הארוכות נמתחות  מתוך הנעליים המצוחצחות, נצמדות לקרסוליו ומגיעות עד לברכיו. נועץ בה מבט חודר, בטנה מתכווצת, אך היא מותחת את צווארה מעלה ומביטה בו בחזרה.

כמו מתגוששים בזירה, כך מסתובבים שניהם בביתם, בודקים נקודות תורפה זה אצל זו, וזו אצל זה.

"כמה פעמים אמרתי לך, לא להיות בחוץ בשעות כאלו."

שותקת.

"תעני כשאני מדבר אליך..."

שותקת.

"פרינססה!"