התקווה שבתחתית התיבה

המיתולוגיה היוונית מספרת כי זאוס, בכיר האלים, נתן לפרומתאוס תיבה ובקש ממנו לשמור עליה ולא לפתוח אותה. פרומתאוס הסכים אך כשיצא לעסקיו העביר את התיבה לאפמיתאוס אחיו ובקש שהוא ישמור עליה. גם לאפמיתאוס לא הייתה בעיה עם העניין, אבל אשתו פנדורה הייתה מאד סקרנית ובקשה מבעלה לפתוח אותה. אפמיתאוס בעלה סרב ואשתו שהייתה כבר מאד סקרנית חכתה להזדמנות הראשונה וכשזה יצא מהחדר, היא נגשה לתיבה והרימה את המכסה. היא רק רצתה להציץ, אבל ברגע שפתחה ולו במעט את התיבה, מיד צצו מתוכה כל התלאות המחלות, כל השרצים והדברים הכי איומים שבעולם. היא ניסתה לסגור אותה ולא הצליחה וקראה לבעלה שגם הוא היה חסר אונים. פנדורה הייתה כל כך מיואשת והרגישה רגשות אשם חזקים על מה שעוללה. היא הרכינה את ראשה ואז פתאום גילתה בתחתית התיבה מתחת לכל היצורים הנוראיים ולכל השרצים יצור יפיפה, עם כנפיים צבעוניות. היא הושיטה את ידה ולקחה אותו וזו הייתה התקווה. הסיפור המיתולוגי הזה יכול להוות מטאפורה לפסיכותרפיה הפותחת את התיבה שבתוכנו, נותנת ביטוי ומעלה למודע את הקשיים והבעיות שבחיינו, מחפשת מתחת לכל השכבות ונוגעת גם בקונפליקטים הבלתי פתורים שבעברינו, מעבדת אותם בעזרת שיחות, ומאפשרת לראות את התקווה. כפי שקורה לעיתים, כאשר אדם מגיע לטיפול בעקבות משבר, אך דווקא אותו משבר מזמן לו אפשרות לבחון שוב את חייו ואף לצמוח מכך. אפשרות אחרת היא, לראות את התיבה גם כמטאפורה לחדר הטיפולי, לחדר המאפשר להכיל את הטוב והרע, את רגעי הייאוש והתקווה, את העבר, ההווה והעתיד ואת המציאות החלומות והפנטזיות גם יחד. אולם לאחר מציאת ההקבלות והמטאפורות בין הסיפור המיתולוגי לבין הטיפול בפסיכותרפיה כדאי גם לשים לב לשוני שביניהם. בבואנו לטיפול בפסיכותרפיה לא יהיו שם לא אלים ולא אל. לצדנו נמצא המטפל שכמונו הוא בשר ודם. הוא אינו מתיימר לדעת טוב יותר מאתנו מה טוב לנו ומה רע. כמובן שאינו שופט או בוחן אותנו. תפקידו הוא ללוות אותנו בדרך תוך כדי כבוד אמון ואמפטיה. דווקא העובדה שבחדר נמצאים שני אנשים בשר ודם מאפשרת למטפל לחוש קרבה ואמפטיה לרגשותיו של המטופל. יחד עם זאת אין המטפל מתמזג עם רגשותיו של המטופל דבר שמאפשר לו, למרות הקרבה, להישאר נפרד ממנו. הקרבה והמרחק הם גם אחד מהמאפיינים של הטיפול בדרמה תרפיה. גם הדרמה תרפיה מחפשת את ה”תקווה בתוך התיבה” אלא שהיא נעזרת במטאפורות יצירתיות שונות כמו סיפור, שיר, מסכה ,תפקיד, ציור או כל מטאפורה אחרת. על כן, התנועה בין הקרבה למרחק בדרמה תרפיה אינה רק נחלתו של המטפל. גם המטופל נע לאורך כל הדרך בין המרחק מהדמות הדמיונית אותה הוא מגלם לבין קרבת אותה הדמות אליו ואל עולמו. המתח של המרחק והקרבה בין התפקיד או המטאפורה לבין האדם המטופל, מהווה חלק נכבד מהתהליך הטיפולי בדרמה תרפיה. המטאפורות מרחיקות את המטופל מעצמו ומאפשרות לו לעבד את קשייו תוך כדי תחושה שזה לא הוא אלא דמות אחרת. המטאפורות עוקפות את מחסומי המילים וההיגיון ומאפשרות לגעת במקומות כואבים בדרך שאינה מאיימת. יחד עם זאת, לאורך כל הדרך, הטיפול נע בין זהותו שלו וזהות המטאפורה. לעיתים המטאפורה מרחיקה את הבעיה בכדי שיהיה אפשרי להתקרב אליה אחר כך בבטחה, ולעיתים התנועה של המרחק והקרבה בין הדמות למטאפורה נעשית בו זמנית ולא ברור האם השיחה מתקיימת עם המטאפורה או עם המטופל. נראה כאילו בו זמנית מתקיימים שני תהליכים, כאילו נוצרים שני דיאלוגים. אחד גלוי ואחד סמוי. בנוסף לדיאלוג הגלוי עם היצירה המטאפורית נוצר דיאלוג פנימי ואישי סמוי . לאורך כל הדרך נוצר גם דיאלוג בין החוויה היצירתית לבין החוויה האישית הפנימית. הפסיכותרפיה היצירתית משלבת בין הפסיכותרפיה ובין הדרמה תרפיה. היא נשענת על התיאוריות הפסיכו-דינמיות אך משלבת כלים יצירתיים ומרחיקים מעולם הדרמה תרפיה. המינון בין השיחות לבין המטאפורות היצירתיות במהלך הטיפול משתנה בהתאם לאדם המטופל לגילו, לאופיו ונטיותיו.